בריאן כוכב נופל

מבט נוסף על הסיפור הטראגי של בריאן אפשטיין, האיש שהמציא לנו את הביטלס ונסק איתם לשמיים, אך מהרגע שלקח אותם תחת חסותו, החל מסלול חייו בספירה לאחור

בגיל 29 הוא כבר ניהל את להקת הפופ הלוהטת ביותר בעולם, אבל הסיפור שלו נגמר עוד לפני שנגמר סיפורה של להקת הביטלס. ברייאן אפשטיין, האיש שהביטלס חייבים לו כל כך הרבה, מי שהיה הדמות הכי חשובה בפריצה של הלהקה לעולם, ששמר אותה על המסלול ומינף אותה מעבר לכל דמיון בשנותיה הראשונות, דעך בשנים המאוחרות יותר עד שמצא את מותו בגיל כה צעיר.

הכל קרה כל כך מהר. בחור צעיר מעיר נמל אפרורית ללא ניסיון שהעז להמר על להקה אלמונית, המריא איתה לשמיים ותוך כמה שנים התפוצץ לחתיכות. לבד. בן 32, ללא זוגיות, ללא משפחה.

חייו של אפשטיין, האמרגן והמנהל של הביטלס מתחילת 62' ועד סופו הטראגי ב-67', נגדעו באמצע הסיפור של הביטלס. למעשה, אפשטיין לא ידע מה עלה בגורל של הלהקה שלו. הוא כמובן גם לא ידע איך יכלו להימשך חייו אחרי הביטלס.

מגיל 27, הגיל בו לקח את הביטלס תחת חסותו החלו חייו של בריאן במסלול ספירה לאחור. אפשר גם להגיד שהביטלס 'הרגו' אותו. אולי, בחיים אחרים, אילו לא היה לוקח על עצמו את הג'וב, ייתכן שהיה חי עד היום.

ההתחלה

"הוקסמתי מיידית על ידי המוזיקה, הקצב וחוש ההומור שלהם על הבמה, אח”כ מאחורי הקלעים הוקסמתי שוב על ידי הקסם האישי שלהם ושם בעצם הכל התחיל".

סיפר האיש האלגנטי עם הדיבור הרך, על ההיכרות הראשונית עם הביטלס.

כדאי לזכור שלבריאן לא היה שום ניסיון בניהול להקות. הוא ניהל את חנות התקליטים של העסק המשפחתי ובמקביל הקים חברת ניהול (NEMS Enterprises). כשההורים שאלו, הוא הרגיע אותם שמדובר רק במשרה חלקית ולא יפריע לניהול העסק המשפחתי.

אבל ה-Passion האמיתי היה במקום אחר. הוא צלל לעסקי ניהול המוזיקה במהירות, בתעוזה ובהמון תשוקה ומסירות. בדומה לקולנל פארקר, האמרגן הכל-יכול של אלביס פרסלי, גם הוא היה פריק קונטרול שיורד לפרטים הקטנים ביותר. הוא שם את עצמו כאחראי-כל, מעיצוב פוסטרים, מועדון מעריצים, בחירת מופעי חימום, מכירת כרטיסים ואיפשר לביטלס לצאת ממועדונים אפלוליים אל מקומות גדולים וחשופים יותר.

הוא היה האיש ש"המציא את הביטלס" כפי שאנחנו מכירים, הגה את המותג, עבד על התדמית והפך אותם לסמל של הצלחה. עד שהגיע, הם היו חקייני רוקנרול אמריקאי מוכשרים שאפילו הסתרקו כמו אלביס. התדמית השתנתה באופן כזה כשמצד אחד הם נראו הרבה יותר מסודרים ומחויטים, אך מצד שני, תסרוקת הפוני החדשה שהתהדרו בה (mop-top) השוותה להם אופי חדשני, מרדני וחצוף.

אפשטיין בחוכמתו לא ביקש לשנות את אופיים וסגנונם, או 'להעלות אותם רמה'. הוא גם לא רצה ששום סגנון מוזיקלי ישפיע עליהם. הנעורים האלה, העליצות, ההומור, הפשטות, המבטא הליברפולי, הקסם האישי - כך רצה שיישארו וכך ידע שיישבו את לב הקהל.

מבחינת ניהול וקידום, אפשטיין היה מנוע רב-עוצמה.

הוא הלביש אותם בחליפות, סידר להם תספורות אחידות ונתן את המראה המלוטש. הוא השיג להם חוזה הקלטות, 'פתיחת הדרך' הכי חשובה ללהקה צעירה שרוצה להתפרסם, מה שגרם למיק ג'אגר הצעיר לקנא מאד.

הוא שכנע את אד סאליבן הגדול להזמין אותם לתכנית הטלוויזיה שלו כשאף להקה בריטית מעולם לא פרצה את מחסום אמריקה.

בגיל 29 לנהל את להקת הפופ הלוהטת ביותר בעולם, לא להסתפק בהצלחה מקומית, להציב יעדי ענק כמו כיבוש אירופה וכיבוש ארה"ב ולעמוד בהם, זה בהחלט משהו יוצא דופן.

הצלחה בסדר גודל כזה מצריכה ניהול ברמה גבוהה, ואפשטיין עם כושר הארגון שלו, כישרון הניהול הסוחף, חושיו המסחריים, הפדנטיות, החריצות והכריזמה, היה האדם הנכון במקום הנכון. לא תמיד עשה את ההחלטות הכלכליות הטובות ביותר, כמו למשל במקרה של מוצרי הלוואי (מרצ'נדייז) שעפ"י הפרסומים הוא והביטלס היו יכולים להרוויח הרבה יותר לו ההסכמים המסחריים שחתם עליהם היו מנצלים את מלוא הפוטנציאל הכלכלי.

בכל מקרה, אי אפשר לדרוש את הכל. אפשטיין שימש כאח הגדול של הביטלס, שמצידם בטחו בו, ראו בו מנהל גדול, עוגן, שדואג לעתידם.

הקריסה

ההצלחה הרקיעה שחקים, ובריאן הפך האדם המבוקש ביותר בעולם הבידור. כל מי שרצה את הביטלס, ותארו לכם כמה רצו, היה צריך לעבור דרכו. ספק אם כל אחד היה יכול לעמוד בלחצים ובאורח החיים התובעני שעמד בהם בחור אנגלי שעד לפני שנתיים ניהל חנות תקליטים מקומית. עתה הוא יכל להסתכל על העסק המשפחתי שעזב מגובה עצום.

שנת 1964 והביטלמאניה בשיאה, הביטלס לא יכולים לצאת מהבית (או המלון) מחשש מהיבלעות בהמון, העסקים משגשגים, אבל רק שנתיים אחר כך משהו בשליטה הטוטאלית של אפשטיין ב"בייבי" שלו, נסדק.

הביטלס, שכבר לא היו נערים צעירים, מחליטים על שינוי ומתפתחים לכיוונים אחרים. התחושה היא שהנערים שגדלו לנגד עיניו, כבר פחות צריכים את שירותיו. השבוע אגב, אנחנו מציינים בדיוק 60 שנה לצאת Rubber Soul, האלבום השישי של הביטלס, שבישר את השינוי המהותי שעברו חברי הלהקה.

עם נישואיו של ג'ורג' הריסון לפטי בויד ב-66', בריאן, שלא אהב הרעיון שהחבר'ה מתחתנים לו (כי רצה שתופעת ההערצה של נשים לארבעת המופלאים תמשיך) הבין שכבר אין לו SAY בעניין. החיים האישיים של חברי הלהקה כבר לא בשליטתו.

הוא היה חרד למעמדו. הצורך באמרגן שינהל את הכל ויקבע סדר יום הלך ופחת. היותו הומוסקסואל בסתר, דבר שהיה אסור באנגליה של שנות ה-60, ההימורים הכפייתיים והשימוש בסמים גרמו להידרדרות במצבו הנפשי.

עם כל הזוהר מסביב, אפשטיין סבל מלא מעט בעיות אישיות כמו דיכאון, חרדה, ונטיות להרס עצמי שהוחמרו משימוש כבד בסמים ואלכוהול. כמו אלביס, הוא לקח את התמהיל הקטלני של מצד אחד סמים ממריצים ומצד שני תרופות הרגעה. מנת יתר קטלנית כזו בשילוב אלכוהול הובילה למותו, ב-27 באוגוסט 1967.

יחד עם מותו התלכיד הפנימי של הביטלס מת יחד איתו. מאותו רגע משהו ממה שהחזיק אותם יחד, החל להיפרם.

בריאן מת, אבל השאלה מה היה אפשר לעשות כדי למנוע זאת? על החלק שלו בהצלחה של הביטלס אין עוררין, אבל היה ברור שאת הגבולות בינו לבין הלהקה הוא לא ידע לשים וגם, מדוע אינו דאג לעצמו?

היסטוריון המוזיקה ג'וני רוגן אמר כתב: "אפילו על סף התמוטטות עצבים, המסירות שלו לארבעת המופלאים הייתה כל כך חזקה".

אפשטיין היה כל כך מסור לעבודה, שלא פינה זמן ולא דאג לעצמו כלל. הוא התקשה להתמודד עם התהפוכות שחלו בחייו. אפילו כשעניינים בחייו

השתבשו לגמרי, הוא התמקד בביטלס. בתחילת 67' הוא עמד לעלות לטיסה מניו יורק ללונדון, על פי הדיווחים הייתה לו תחושה חזקה שהמטוס יתרסק. עם זאת, הוא עדיין העביר פתק לעו"ד של הביטלס נט וייס כדי שידאג למעילי נייר חומים עבור Sgt. Pepper's  כדי להימנע מתביעות פוטנציאליות על עטיפת האלבום.

ומהו הלקח?

החיים של בריאן אפשטיין הם השראה ליזמים אך גם אזהרה: הגנו על החלום שלכם, אבל הגנו גם על עצמכם.

חייו של בריאן הם סיפור על חזון, התמדה והמחיר של הזנחת טיפול עצמי. הוא הראה איך החלום שלו יכול להתערבב עם חלומם של אחרים, אבל גם איך מסירות-היתר, הזנחה עצמית וחיים על הקצה, יכולים למוטט את הכל באחת.

"ידעתי שאנחנו בצרה כשהוא מת.." סיפר ג'ון לנון בראיון למגזין Rolling Stone ב-1970. "לא היו לי אשליות לגבי היכולת שלנו לעשות משהו מעבר לנגן מוזיקה, אבל פחדתי. חשבתי 'זהו, נגמר לנו'".   

ומה חשב פול? בראיון ל- BBC בשנת 97' אמר מקרטני: "אם מישהו היה הביטל החמישי, זה היה בריאן".